KID K (עדכון קאבס 30/5)

שמתי לב שאחרי שאני כותב דברים אופטימיים על הקאבס אז הם מיד מפסידים כמה משחקים ברצף. ולכן אחרי ששבוע שעבר כתבתי שהקאבס ובמיוחד הבולפן נראים טוב הם בתגובה הפסידו מיד סדרות לאסטרוס ולפיטסבורג (פיטסבורג!!) כשבכל המשחקים שהפסדנו(4 את שתי הסדרות הפסדנו 2:1) ההפסדים נרשמים לבולפן. אז לכן באמצע השבוע התאפקתי לא לכתוב כלום כדי להבטיח את הניצחון על הדודגרס בסוויפ ביתי. וגם עכשיו, למרות שהקאבס עם המאזן בכי טוב במייג'ורס, אני מודאג. סיינט לואיס נראים יותר מדי טוב, וזה עוד לפני שקרפנטר ומאלדר חזור מהפציעות,האסטרוס לא נרגעים, מילווקי כמו שראינו בשנה שעברה יכולים להיות תחרותיים, הרדס תמיד עושים לנו בעיות, ואפילו לפייראטס הפסדנו סידרה בסופ"ש. בקיצור המאבק לפלייאוף לא הולך להיות קל, לפחות לפי מה שמסתמן כרגע(שליש עונה בערך מאחורינו) יש סיכוי מאוד גדול שגם הווילד קארד יגיע מהNL מרכז; וזה אומר שהסיכוי שלנו להגיע לפלייאוף הוא טוב מאוד.
בכל מקרה בתחילת השבוע מת ג'רמי גונזלס מפגיעת ברק. לפי דרך המוות שלו זה די ברור שגונלזס היה קשור לקאבס. ואכן הוא היה לפני יותר מ10 שנים פיצ'ר מבטיח בפארם של הקאבס. ובשנים 97-98 נתן כמה הופעות טובות בקבוצה (כולל משחק של 12 סטרייקאוטס). אבל אחרי שנפצע בסוף 98 התקשה להתאושש ולא חזר לקבוצה. ב2003 הוא חזר למייג'ורס ובילה כרילבר בכמה קבוצות כמו טמפה, רד סוקס ומילווקי אבל לא הבריק בלשון המעטה.
למרות הקריירה הקצרה שלו (והלא מי יודע מה מרשימה- בטח בהתחשב בציפיות שהיו ממנו במיינורס) גונזלס בכל זאת היה קשור לכמה רגעים חשובים בהיסטוריית הקאבס. ב2003 כששיחק בטמפה (תחת לו פינאלה) הוא היה הפיצ'ר שזרק כאשר מחבט השעם של סמי סוסה נשבר. והוא היה הפיצ'ר שהיה אמור לזרוק ביום שקרי ווד זרק את משחק ה20 סטרייקאאוטס שלו, ורק בעקבות מחלה ווד זרק יום לפני שהיה מתוכנן וזרק את אחד המשחקים הגדולים בהיסטוריה.
ולכן מכיוון שלא ממש בא לי לדבר על מצב הקאבס(המצב הוא טוב- תודה שהתעניינתם) אני אדבר כאן על מי שהוא אולי ההחמצה השנייה הכי גדולה בשנים האחרונות בקאבס (ואולי בבייסבול בכלל) ומי שלהפתעתי דווקא מתפקד באופן סביר כקלוזר, למרות שלפני העונה חשבתי שהוא לא יחזק בתפקיד יותר מחודשיים- קרי "KID K" ווד.
קרי ווד נבחר ע"י הקאבס במקום הרביעי בדראפט של 1995. אחרי שהיה הפיצ'ר הכי דומיננטי בליגות התיכונים בטקסס, ונחשב לאחד הטובים בגילו בכל ארה"ב. הוא בילה שנתיים וחצי בפארס סיסטם של הקאבס ובתחילת 1998 עלה לקבוצה הראשית. כבר בהופעה החמישית שלו כפותח ווד נתן הופעה שע"פ מדדים סטיסטים נחשבת כהופעה הכי דומיננטית של פיצ'ר אי פעם. ב6 למאי 1998 במשחק חוץ ביוסטון הוא פשוט שיתק את האסטרוס (שניצחו באותה עונה 102 משחקים ולקחו בקלות את הבית) עם 20 סטרייקאוטס, כשהוא מאפשר רק חבטה אחת, ולא מוליך אף חובט (הוא עזר גם לביג'יו מהאסטרוס להתקרב לשיא שלו כשפגע בו עם זריקה). בסוף אותה עונה הוא נבחר בקלות לרוקי השנה למרות שפיספס את החודש וחצי האחרונים של העונה בעקבות כאבים בכתף. מה שהוביל לניתוח "טומי ג'ון" ולזה שהוא יחמיץ עונה וחצי.
בשנים 2001-2003 ווד חזר מכושר לאחר שהתאושש מהניתוח. ונתן 3 עונות רצופות של יותר מ200 סטרייקאוטס. ב2003 ביחד עם הרוקי מארק פריור, הוא הוביל את הקאבס לגמר הNL כשווד ופריור מוכתרים בתקשורת כ"שיקאגו היט" וכצמד 1-2 הכי טוב בבייסבול.
בתחילת 2004 הוא הופיע ביחד עם פריור על השער של ספורטסאילוסטרייטד שבו הוכרזו הקאבס כמועמדים לקחת את הוורלד סייריס. כמובן שהנאחס של השער לא איחר ומאז אותה עונה לא ווד, ולא פריור נתנו עונות שלמות כפותחים, ושניהם בילו יותר זמן בDL מאשר מחוץ לו, והקאבס עדיין מחכים לאליפות המובטחת. באותן שנים ווד במעט פעמים שלא היא פצוע נראה לעיתים פשוט מסכן על הגבעה כאשר לא היתה לו שליטה כמעט על מיקום הזריקות שלו והוא התחיל להוליך בכמויות. בסוף 2006 אחרי עוד פציעה הוחלט שהוא יעבור לבולפן.
שנה שעברה הוא עשה כמה פתיחות לא מוצלחות. ואחריהן הגיש מהבולפן כלונג רליבר, וקלוזר כמה פעמים בהצלחה חלקית. בפגרה הוא הסכים להארכת חוזה בסכום נמוך יחסית (בניגוד לפריור שלא הסכים לחוזה דומה והעדיף לעזוב לסן דייגו) ובסוף הספרינג טריינינג הוא קיבל את תפקיד הקלוזר מלו פינאלה(אחרי שהיה ספק בקשר לתפקודו ודובר על "וועידת קלוזרים" ). במשחק הראשון של העונה הוא נתן 3 ריצות למילווקי בתשיעי. אבל מאז עושה רושם שהוא הסתדר ולמרות ה3 שבירות שלו הוא בסה"כ מאוד יציב העונה. ולא מעלה הרבה רצים לבסיסים.
כרגע כל עוד הוא ישאר בריא עושה רושם שהוא ישאר בתפקיד הקלוזר. וכולי תקווה שפינאלה ידע לקצוב את כמות האינינגים שלו כדי שלא יגיע גמור לסוף העונה(לו טוחן גם יותר מדי את מארמול וזה מדאיג מאוד). ובסה"כ ווד עדיין יחסית צעיר ואם ישאר בריא הוא יכול להפוך להיות אחד הסמלים הגדולים של הקאבס.

אני אוהבת אותם מכוערים

טוב גמר ליגת האלופות התקיים שבוע שעבר עושה רושם שלא היה אירוע בינלאומי שעו"ד שימון מזרחי לא מכהן בחבר הנאמנים שלו שנכתב עליו כל כך הרבה בעיתונות בעברית, אבל לי לא היה כל כך מה לכתוב עליו. אחרי התלבטויות קשות הבלוג החליט לתמוך בכמעט כל ליבו באברם כי עם כל הכבוד מספיק קשה לנו אם הדאבל של בית"ר, לא צריך גם אחד של הקונגלמט ממנצסטר. לא שזה בא בקלות לתמוך באברם, שפרט לזה שהוא היה פעם שכן של ההורים, הוא גם מייצג טוב של הגועל ששולט בספורט הישראלי בפרט ובמדינה בכלל. מצד שני במנצסטר משחק כנראה השחקן הכי מגעיל שלא לבש חולצה בצבע צהוב.
הסיבה שבסוף לא התבאסתי מהניצחון של מנצסטר יותר מדי היא העובדה שביונייטד בכל זאת משחק שחקן אחד שאני ממש אוהב- קרליטו טבז. ואחרי המשחק ההרואי שלו בגמר שלא כלל שום מהלך כדורגל טוב אבל כמה רגעי WWF קלסיים.
לפני כמה ימים שצפיתי בגרסה הלבנטינית של טבז (מינוס ההשקעה והלחימה) חשבתי למה אני כל כך אוהב את טבז(ושונא את רונאלדו) ואפילו כלפי רובן עובד, שלכאורה יש לי את כל הסיבות לשנוא אותו (מגיע ממכבי, לא רציני, לא עושה הגנה, ובאופן כללי הוא מותיר שום של מטומטם לא קטן) , אני מרגיש אמפתיה לא מוסברת. הסיבה היא פשוטה הם מכוערים, וכמה שלא אתאמץ לשנוא ממש שחקנים מכוערים אני לא יכול.
כמו שעל פסל החירות כתוב "הביאו לי את העייפים והמכוערים" כך אני רוצה שיביאו לי את המכוערים והדחויים. אני לא מסוגל לאהוב ולהזדהות עם שחקני פלסטיק כמו בקהאם, רונאלדו, גרשון ודומיהם. אני לא עשיתי לייזר ואין לי חזה חלק, זוהר כוכבים אף פעם לא עשה לי את זה, שחקנים שנראים כאילו יכלו לזיין דוגמניות בלי קשר למלא כסף שהם עושים מוציאים ממני רק דברים רעים. כי גם אם הייתי מוכשר ומתמיד בקריירה הספורטיבית שלי אז לא הייתי נראה כמוהם. מצד שני למישהו מכוער ברמות כמו טבז שמצליח, אני מפרגן שיצא עם כמה שיותר דוגמניות שהוא יכול שיעשה את זה גם בשבילי. עם אפשר גם שיפתח תחביב לטיפה המרה-שיעשה את זה בשביל כל המכוערים האלכוהוליסטים בעולם. אפילו בקבוצה מגעילה.

מהנעשה בריגלי (20/5)

טוב אחרי שסיפרנו למה בייסבול ,מכיוון שכל בלוג צריך ייחוד ומכיוון שאין אף אחד שכותב על הקאבס בעברית. אז החלטתי לעדכן כאן (כרגע זה בעיקר את עצמי) בנעשה בצד הצפוני של שיקאגו במהלך עונת ה100 לאליפות האחרונה. השאיפה היא שהבלוג יתפוס תאוצה וכשהקאבס יגיעו לוורלד סירייס (יש גבול אפילו לכוח של עיזים) יזמינו אותי להתארח באיזה ערוץ 5-- לייב. אני אתפרסם ואמכור את הבלוג בכמה מיליונים (אני בחור ריאלי). טוב אז נתחיל.

הקאבס ,למי שלא יודע, הם אחת משתי קבוצות הבייסבול של שיקאגו (ביחד עם הוייט סוקס שמשחקים בAL) והם משחקים בבית המרכז של הNL. כמו שנאמר למעלה הם לא זכו באליפות מ1908 ולמעשה לא הגיעו לוורלד סייריס (סדרת הגמר) מאז שבעלים של עז קילל אותם ב1945. אפשר לכתוב על זה ספרים (וגם כתבו על זה הרבה ספרים) אבל לי אין עכשיו כוח לכתוב על זה ואם מתישהו יהיו קוראים לבלוג והם יבקשו אז אני אולי אכתוב משהו על ההיסטוריה שלהם. בנתיים אני אסתפק בעדכונים שוטפים יחסית מהעונה.

את עונת 2006 הקאבס סיימו במקום האחרון בNL מרכז, ולמעשה היה להם את המאזן הכי גרוע בNL. העונה הייתה נוראית כאשר רוב העונה החובט המצטיין דרק לי היה פצוע אחרי שקיבל חורף קודם לכן חוזה גדול אחרי שנת שיא ב2005. וכרגיל בשנים האחרונות שני הפיצ'רים שהיו אמורים לשבור את קללת הקאבס קרי ווד, ומארק פריור היו פצועים גם כל העונה. בסה"כ פרט ליכולת טובה של קרלוס זמברנו (אם יש מישהו ששווה פוסט מיוחד זה הוא) בפיצ'ינג ושל ארמאיס רמירז בבסיס השלישי הקבוצה די הסריחה.

הדבר הגדול שקרה בעונה זאת הוא המשבר הכלכלי של קבוצת הטריביון, הבעלים של הקאבס, שהביאו למכירה שלה. מה שהביא לכך שהקאבס הועמדו למכירה. דבר זה הביא לכך שהקאבס העלו את התקציב בצורה משמעותית ונוסף להארכת חוזה יקרה לרמירז וזמברנו(קיבל את ההארכה אחרי משא מתן ארוך באמצע שנה שעברה) . הביא לזה שהחובט המצטיין אלפונסו סוריאנו, שסיים שנה מצויינת בוושינגטון, קיבל חוזה ענקי של 136 מיליון דולר ל8 שנים. ושמספר פיצרים בינוניים (טד לילי), או גרועים (ג'ייסון מרקי המכונה מר-קיא) קיבלו חוזים עם יותר מדי כסף ליותר מדי שנים.
עוד החלטה חשובה שהתקבלה בחורף של שנה זו היתה ההחלטה להפטר מהמנג'ר הכושל דאסטי בייקר ולהביא את לו פינאלה. פינאלה אכן התחיל לעבוד. באחד הראיונות הראשונים שלו בספרינג טריינינג לפני העונה הוא הכריז שהוא לא מתכוון לחכות שווד ופריור יחזרו לרוטציה ואמר שהוא בא לנצח.

את העונה הקודמת(2007) הקאבס פתחו חלש מאוד. בסוף מאי הם כבר היו בפיגור של 10 משחקים אחרי מילווקי בדוויז'ן. כאשר סוריאנו משחק גרוע, ודרק לי לא מצליח לשחזר את יכולתו מלפני הפציעה. השנינו הגיע במשחק בתחילת יוני שבו פינאלה עשה את מה שהוא עושה הכי טוב- רב עם השופטים. הוא הורחק באותו משחק(ול2 נוספים) אחרי, שבעט חול לעבר השופטים. הקאבס בתגובה יצאו לחודשיים מטורפים שבהם העמידו את המאזן הכי טוב בליגה ובאוגוסט הצליחו לעבור את מילווקי. המשך המאבק על הדוויז'ן והכרטיס לפלייאוף היה צמוד עד הסופ"ש האחרון של העונה כשהקאבס זוכים בבית (לראשונה מאז 2003) בעיקר בגלל חולשת היריבות ופחות בגלל יכולת טובה.
בפלייאוף עצמו הקאבס חטפו סוויפ בסבוב הראשון מאריזונה. והלכו הביתה אחרי עונה שכלפייה הרגשות היו מעורבים.

בפגרה השנה ניגוד לשנה שעברה לא נעשו רכישות גודולות. התסבוכת בנוגע למכירת הקבוצה לא נפתרה עדיין. ולמרות שהיו שמועות שאלכס רודריגז שסיים את חוזהו בינאקיז יעבור לקאבס כדי להיות עם פינאלה, שהיה מאמנו בסיאטל, הוא נשאר בסוף ביאנקיז. השחקן המשמעותי שהגיע בפגרה היה החובט היפני קוסקה פוקדומי. כמו כן מארק פריור שנפצע שוב לא הסכים לחתום על חוזה ארוך טווח עם הקאבס ועבר כפרי אייג'נט לסן דייגו וקרי ווד הוצא מהרוטצייה הפותחת וקיבל את תפקיד הקלוזר.

את העונה הקאבס פתחו בסדרה ביתית מול היריבה הגדולה משנה שעברה מילווקי. המשחק הראשון היה דואל בין זמברנו לאס של מילווקי בן שיטס. המשחק הגיע לאינינג התשיעי בשיוויון 0. קרי ווד נכנס כקלוזר ונתן שלושה ראנס בחלק העליון של התשיעי. אבל אז בחלק התחתון של האיניניג פוקדומי השווה בהום ראן גדול. הקאבס כמובן הפסידו את המשחק באקסטרה אינינגס. את שני המשחקים האחרים בסדרה הקאבס חלקו.
אח"כ הקאבס יצאו לשתי סדרות מול פיטסבורג שאותם סיימו ב6-0 וניצחו בסוויפים את המטס בסדרה מקוצרת. וגם ניצחו סדרות בקולרודו ובבית נגד יוסטון. ב3 שבועות הראשונים דרק לי הצטיין, פוקדומי היה מצויין. וג'ובאני סוטו הק'אצר הרוקי הראה יכולת טובה שהסבירה למה הקאבס בנו עליו כל כך הרבה ששחררו את מייקל בארט שנה שעברה. החולייה החלשה באותה תקופה היה סוריאנו שחבט מתחת לקו מנדוזה ואח"כ נפצע בצורה ביזארית לשבועיים.
השבועיים הבאים היו בעייתים לקאבס דרק לי נכנס לסלאמפ קצר. והפיצינג הפותח פרט לזמברנו לא הצליח להתרומם. הקבוצה הפסידה 4 סדרות ברציפות ואיבדה את היתרון בדיווז'ן לסיינט לואיס.
בסוף השבוע שעבר החלה הקאבס סדרה של 10 משחקים בייתיים ב3 משחקים מול אריזונה שהדיחה אותם מהפלייאוף שנה שעברה והחזיקה באותה תקופה במאזן הכי טוב בליגה. הקבוצה השיגה סוויפ מרשים של 3 נצחונות כאשר בכל אחד מהנצחונות הקבוצה חוזרת מפיגור באינינגים מאוחרים והבולפן שלה בעיקר קרלוס מארמול המצויין וקרי ווד מציגים יכולת טובה. אח"כ הקבוצה שיחקה 4 משחקים בייתים מול סן דייגו וניצחה 3 מהם ובסופ השבוע שוב ניצחה 2 מ3 מול הפייראטס כדי לסיים את הרצף הבייתי ב8:2. המצטיין בתקופה הזאת היה סוריאנו שבשבוע האחרון ירה 7 הוםראנים והכניס עוד בערך 57 RBI תוך כדי ממוצעים מטורפים, מה שגרם לכל הבעלים שלו בפנטזי בייסבול לחייך אחרי שרצו לרצוח אותו בתחילת העונה.

אחרי הניצחון אתמול ביוסטון הקאבס עומדים על מאזן של 28:17 ומחזיקים ביתרון של 2 משחקים על סיינט לואיס בדוויז'ן. בסה"כ המצב כרגע הוא מצויין מבחינת הקאבס בקבוצה נראת טוב. כל פעם מישהו אחר מתעלה בהתקפה. התוספת של פוקודמי וסוטו ללייאפ היא משמעותית וגורם לו להיות אחד הטובים בליגה. הקאבס גם השתפרו בעיקר בסבלנות על הצלחת ומקבוצה שבשנים האחרונות סחטה הכי פחות הולכות היא כרגע מקום שני מבחינה זו בNL . הבולפן של הקבוצה ,אחרי שנים שהיה מהגרועים בליגה, הוא כרגע הכי טוב בדוויזן בעיקר בזכות מארמול שהוא הסט אפ מן הכי טוב במייג'ורס השנה, הדאגה היחדיה שלי היא שפינאלה טוחן לו את היד יותר מדי (הוא כבר נתן 29 אניניגים השנה שכל שנה שעברה הוא נתן 70) ושהוא יחשק לקראת החצי השני של העונה.

הדאגה העיקרית כרגע של הקאבס היא שבניגוד לשנתיים האחרונות הNL מרכז הוא לא בית שימוש, אלא בית תחרותי. עושה רושם שסיינט לואיס עם פוחלוס הבריא , ו"ויילד פיץ'" אנקיל הולכת להלחם עד הסוף, יוסטון נראים טוב מאחרוי עונה מצויינתשל ברקמן, מילווקי כבר שנה שעברה היו קבוצה צעירה וטובה. ואפילו סינסנטי עושה רעש של קבוצה (תודה לאל על פיטסבורג). מזלנו הוא שלכל אחת מהקבוצות האלה יש חבורה של ליצנים בבולפן שכבר לקחו לכל אחת מהקבוצות האלה (בעיקר מילווקי, וסיינט לואיס) הרבה ניצחונות השנה ונקווה שהיד עוד נטוייה.

טוב זה יצא ארוך יותר מהמתוכנן, אז עד כאן להפעם. בפעם הבא אני אנסה פחות לעדכן אלא יותר לנתח את מצב הקבוצה הסיכויים לפלייאוף, למה פוקודמוי יהיה יותר גדול מאטסויי של היאנקיז, ולמה האיש שאני הכי רוצה לשתות איתו בירה זה קרילטו.

ולסיום הנה ההום ראן של פוקודומי ביום הראשון של העונה כמו שנראה מאחורי הום פלייט בריגלי.

למה בייסבול?

השבוע אחרי ההפסד בגמר הגביע קראתי שוב את הקטע של הורנבי שבו הוא מספר על השבוע של אחר ההפסד בגמר הגביע. וחשבתי על הקסם בספורט שבו אפשר להתאושש משברון הלב יחסית בקלות כי הרי תמיד יש משחק שבוע אח"כ(במקרה הכי גרוע יש חודשיים פגרה בקיץ שבסופה כבר מגיע קריז שגורם לך לשלם יותר מדי כסף למשחק חוץ בגביע הטוטו). קראתי את "קדחת הדשא" בשינם האחרונות כבר הרבה פעמים אבל הפעם באמת הקטע הזה גרם לי לחשוב על הסיבות שאי מתחיל להתנתק מכדורגל.
כן קוראים לי יאיר, ואני כבר לא אוהב כדורגל.
הנה, אמרתי את זה. כיום גם אם הדבר היחידי שישודר בטלוויזיה יהיה משחק בין בית"ר למכבי אני לא אראה אותו, שלא לדבר על ליגה צרפתית/גרמנית/איטלקית/רוסית/מלאזית. למען האמת פרט למשחקים של הפועל המשחקי כדורגל היחידים שראיתי באמת בשנים האחרונות היו משחקים בשלבים המאוחרים של ליגת האלופות ומשחקי עונה באנגליה, פרט לזה זה פשוט משעמם. וזה באמת קצת מוזר לי כי בהתבגרותי העברתי שעות על גבי שעות בצפייה בסיכומים של הליגה ההולנדית (פעם ידעתי בע"פ את ההרכב של פיינרוד בשנת 94) והייתי צופה גם בסיכומי כדורגל מאסיה בסטאר ספורט.
הסיבה שהפסקתי לצפות בכדורגל היא כי זה רוקן רגשית. בתור אוהד הפועל עיקר החשיפה שלי היא למשחקי הקבוצה. מה שאומר שכל חיי פרט להבלחות בודדות, נחשפתי אך ורק לכדורגל ירוד. כתוצאה מכך במשך השנים פיתחתי תלות רגשית נוראית בין התוצאות של הפועל על המגרש להרגשתי הכללית. במאי 98 ,אחרי משחק השרוכים, נכנסתי לכזה דכאון שדפקתי את הבגרות במתמטיקה (ובדיעבד כמה שנים אחרי זה לא התקבלתי בגלל זה ללימודי רפואה ודי בזבזתי שנתיים מהחיים). אחרי ניצחון בדרבי הייתי בהיי שבוע, ואחרי הפסדים בדיכאון. זה אולי לא בריא (הפסיכולוגית שלי אומרת דווקא שזה די טבעי) אבל זה היה המצב.
בשנים האחרונות כחלק מתהליך ההתבגרות, והמיאוס המתמשך שאני חש כלפי הפועל חשבתי שהתחלתי להשתלט על התופעה- השנה פעם ראשונה מבחירה(על אף שאני לא שלם אתה עדיין) לא עשיתי מנוי למשחקי הקבוצה. ולא הייתי באף משחק מחוץ לבלומפילד. אבל עדיין ניצחון מקרי בדרבי היה אחד הגורמים העיקריים לפברואר הקסום שעבר עליי. וביום שלישי שעבר מהבוקר היתה לי פעילות מעיים לא סדירה. ובמהלך המשחק עצמו ההרגשה הפיזית שלי היתה נוראית (כאבים בחזה והכל). את הפנדלים כמובן לא ראיתי-אני לא מסוגל לעמוד במראה של הפועל בועטת פנדלים במגרש. אז אני אולי בעם עדיין מושקע יותר מדי רגשית בקבוצה? כנראה שכן.

והעניין הוא שנמאס לי. אני לא רוצה ששי אבוטבול וליאור אסולין יקבעו לי את מצב הרוח. אני לא רוצה להתעצבן מעידן סרור. אני רוצה להנות ממשחק. ובייסבול זה הפתרון. בדיוק בגלל הקטע של הורנבי.
בבייסבול אי אפשר לבכות על הפסד כי כבר למחרת משחקים עוד פעם (לרוב נגד אותה קבוצה). בבייסבול גם הקבוצה שעושה עונה מצוינת מפסידה 60 פעם בעונה (נושא ההצטיינות במשחק שבו חובט טוב כושל 7 מ10 פעמים הוא משוה מעניין בפני עצמו), ותמיד יש את שנה הבאה.

כן כששואלים אותי תמיד מה הקטע שלי עם בייסבול (ומי שקצת מכיר אותי שואל כי זה לא נורמלי להשאר ער ב3 בלילה בשביל לראות משחקים של הקאבס) אז אני זורק את סט התירוצים הרגיל של : "אתם לא מביים את המשחק", ו"גם אני נכנסתי אליו רק אחרי שהייתי באצטדיון". אז התירוצים נכונים, ובאמת לראות משחק תוך כדי דחיפה בלתי פוסקת של בירות ונקניקיות באצטדיון זו אחת החוויות הכיפיות. אבל הסיבה העיקרית שאני כל כך אוהב את המשחק היא העובדה שבניגוד להפועל הוא שפוי. וכרגע זה מה שאני צריך בחיים.

רגעים קטנים של אושר

אחד השירים האהובים עלי של בוקובסקי נקרא "שיר לכלבים אבודים". הוא מספר בו בדרכו הייחודית על העובדה המדהימה שאותם רגעים קצרים של אושר צרוף וחמקמק, אותם רגשות טובים, מגיעים תמיד בזמנים הכי משונים.

כבר לפני כמה שנים הבנתי שבאבחנות על החיים(בעיקר אם אתה לא הכי מאושר ומנסה להיות שיכור) אין על בוקובסקי. אבל השבוע שוב חזרתי לשיר לשיר הזה והבנתי בפעם המי יודע כמה שהוא פשוט נכון.

השבוע היה שבוע שכנראה תחת כל פרמטר אובייקטיבי צריך להחשב כשבוע מסריח. הוא התחיל עם קבלת ציונים גרועים מ3 מבחנים (אני מפחד להיכנס לאתר האוניברסיטה כדי לבדוק אם הגיע הציון האחרון). המשיך עם חוסר אנרגיה כללית, חוסר יכולת להרדם, וחוסר יכולת לקום בבוקר מהמיטה לפני הצהריים עד שהבחנתי את עצמי כחולה במחלת היאפים(איזה כיף לשמוע ללמוד בפקולטה לרפואה, אפשר למצוא על עצמך סימפטומים לכל מחלה אפשרית). המשיך בליל שלישי מסוייט שבו הבנתי שאני עדיין לא מספיק מבוגר בשביל לא להגיע למצב של התמוטטות עצבים בגלל הפועל, ונגמר בסופ"ש מהורהר שבו הגעתי למסקנה המטרידה שגם חצי שנה אחרי לא התגברתי על מאיה עדיין.

כן השבוע נגמר, אבל עכשיו שבת בלילה ואני כל כך מבואס שאפילו אין לי כח לשתות בשביל הדכאון(זה בחיים לא היה קורה לבוקובסקי), והסיבוב הלילי ברחובות הריקים שהתארך אפילו עד פאתי יפו רק הביא אותי למצב שבו אני מתחיל לתהות על הקיום- וזה , במקרה שלי, אף פעם לא נגמר טוב.

אבל אז התיישבתי מול המחשב ומולי הופיעה התמונה הזאת. אין מה להגיד הרגעים הקטנים של האושר מגיעים שאתה לא מוכן אליהם.