השבוע אחרי ההפסד בגמר הגביע קראתי שוב את הקטע של הורנבי שבו הוא מספר על השבוע של אחר ההפסד בגמר הגביע. וחשבתי על הקסם בספורט שבו אפשר להתאושש משברון הלב יחסית בקלות כי הרי תמיד יש משחק שבוע אח"כ(במקרה הכי גרוע יש חודשיים פגרה בקיץ שבסופה כבר מגיע קריז שגורם לך לשלם יותר מדי כסף למשחק חוץ בגביע הטוטו). קראתי את "קדחת הדשא" בשינם האחרונות כבר הרבה פעמים אבל הפעם באמת הקטע הזה גרם לי לחשוב על הסיבות שאי מתחיל להתנתק מכדורגל.
כן קוראים לי יאיר, ואני כבר לא אוהב כדורגל.
הנה, אמרתי את זה. כיום גם אם הדבר היחידי שישודר בטלוויזיה יהיה משחק בין בית"ר למכבי אני לא אראה אותו, שלא לדבר על ליגה צרפתית/גרמנית/איטלקית/רוסית/מלאזית. למען האמת פרט למשחקים של הפועל המשחקי כדורגל היחידים שראיתי באמת בשנים האחרונות היו משחקים בשלבים המאוחרים של ליגת האלופות ומשחקי עונה באנגליה, פרט לזה זה פשוט משעמם. וזה באמת קצת מוזר לי כי בהתבגרותי העברתי שעות על גבי שעות בצפייה בסיכומים של הליגה ההולנדית (פעם ידעתי בע"פ את ההרכב של פיינרוד בשנת 94) והייתי צופה גם בסיכומי כדורגל מאסיה בסטאר ספורט.
הסיבה שהפסקתי לצפות בכדורגל היא כי זה רוקן רגשית. בתור אוהד הפועל עיקר החשיפה שלי היא למשחקי הקבוצה. מה שאומר שכל חיי פרט להבלחות בודדות, נחשפתי אך ורק לכדורגל ירוד. כתוצאה מכך במשך השנים פיתחתי תלות רגשית נוראית בין התוצאות של הפועל על המגרש להרגשתי הכללית. במאי 98 ,אחרי משחק השרוכים, נכנסתי לכזה דכאון שדפקתי את הבגרות במתמטיקה (ובדיעבד כמה שנים אחרי זה לא התקבלתי בגלל זה ללימודי רפואה ודי בזבזתי שנתיים מהחיים). אחרי ניצחון בדרבי הייתי בהיי שבוע, ואחרי הפסדים בדיכאון. זה אולי לא בריא (הפסיכולוגית שלי אומרת דווקא שזה די טבעי) אבל זה היה המצב.
בשנים האחרונות כחלק מתהליך ההתבגרות, והמיאוס המתמשך שאני חש כלפי הפועל חשבתי שהתחלתי להשתלט על התופעה- השנה פעם ראשונה מבחירה(על אף שאני לא שלם אתה עדיין) לא עשיתי מנוי למשחקי הקבוצה. ולא הייתי באף משחק מחוץ לבלומפילד. אבל עדיין ניצחון מקרי בדרבי היה אחד הגורמים העיקריים לפברואר הקסום שעבר עליי. וביום שלישי שעבר מהבוקר היתה לי פעילות מעיים לא סדירה. ובמהלך המשחק עצמו ההרגשה הפיזית שלי היתה נוראית (כאבים בחזה והכל). את הפנדלים כמובן לא ראיתי-אני לא מסוגל לעמוד במראה של הפועל בועטת פנדלים במגרש. אז אני אולי בעם עדיין מושקע יותר מדי רגשית בקבוצה? כנראה שכן.
והעניין הוא שנמאס לי. אני לא רוצה ששי אבוטבול וליאור אסולין יקבעו לי את מצב הרוח. אני לא רוצה להתעצבן מעידן סרור. אני רוצה להנות ממשחק. ובייסבול זה הפתרון. בדיוק בגלל הקטע של הורנבי.
בבייסבול אי אפשר לבכות על הפסד כי כבר למחרת משחקים עוד פעם (לרוב נגד אותה קבוצה). בבייסבול גם הקבוצה שעושה עונה מצוינת מפסידה 60 פעם בעונה (נושא ההצטיינות במשחק שבו חובט טוב כושל 7 מ10 פעמים הוא משוה מעניין בפני עצמו), ותמיד יש את שנה הבאה.
כן כששואלים אותי תמיד מה הקטע שלי עם בייסבול (ומי שקצת מכיר אותי שואל כי זה לא נורמלי להשאר ער ב3 בלילה בשביל לראות משחקים של הקאבס) אז אני זורק את סט התירוצים הרגיל של : "אתם לא מביים את המשחק", ו"גם אני נכנסתי אליו רק אחרי שהייתי באצטדיון". אז התירוצים נכונים, ובאמת לראות משחק תוך כדי דחיפה בלתי פוסקת של בירות ונקניקיות באצטדיון זו אחת החוויות הכיפיות. אבל הסיבה העיקרית שאני כל כך אוהב את המשחק היא העובדה שבניגוד להפועל הוא שפוי. וכרגע זה מה שאני צריך בחיים.
כן קוראים לי יאיר, ואני כבר לא אוהב כדורגל.
הנה, אמרתי את זה. כיום גם אם הדבר היחידי שישודר בטלוויזיה יהיה משחק בין בית"ר למכבי אני לא אראה אותו, שלא לדבר על ליגה צרפתית/גרמנית/איטלקית/רוסית/מלאזית. למען האמת פרט למשחקים של הפועל המשחקי כדורגל היחידים שראיתי באמת בשנים האחרונות היו משחקים בשלבים המאוחרים של ליגת האלופות ומשחקי עונה באנגליה, פרט לזה זה פשוט משעמם. וזה באמת קצת מוזר לי כי בהתבגרותי העברתי שעות על גבי שעות בצפייה בסיכומים של הליגה ההולנדית (פעם ידעתי בע"פ את ההרכב של פיינרוד בשנת 94) והייתי צופה גם בסיכומי כדורגל מאסיה בסטאר ספורט.
הסיבה שהפסקתי לצפות בכדורגל היא כי זה רוקן רגשית. בתור אוהד הפועל עיקר החשיפה שלי היא למשחקי הקבוצה. מה שאומר שכל חיי פרט להבלחות בודדות, נחשפתי אך ורק לכדורגל ירוד. כתוצאה מכך במשך השנים פיתחתי תלות רגשית נוראית בין התוצאות של הפועל על המגרש להרגשתי הכללית. במאי 98 ,אחרי משחק השרוכים, נכנסתי לכזה דכאון שדפקתי את הבגרות במתמטיקה (ובדיעבד כמה שנים אחרי זה לא התקבלתי בגלל זה ללימודי רפואה ודי בזבזתי שנתיים מהחיים). אחרי ניצחון בדרבי הייתי בהיי שבוע, ואחרי הפסדים בדיכאון. זה אולי לא בריא (הפסיכולוגית שלי אומרת דווקא שזה די טבעי) אבל זה היה המצב.
בשנים האחרונות כחלק מתהליך ההתבגרות, והמיאוס המתמשך שאני חש כלפי הפועל חשבתי שהתחלתי להשתלט על התופעה- השנה פעם ראשונה מבחירה(על אף שאני לא שלם אתה עדיין) לא עשיתי מנוי למשחקי הקבוצה. ולא הייתי באף משחק מחוץ לבלומפילד. אבל עדיין ניצחון מקרי בדרבי היה אחד הגורמים העיקריים לפברואר הקסום שעבר עליי. וביום שלישי שעבר מהבוקר היתה לי פעילות מעיים לא סדירה. ובמהלך המשחק עצמו ההרגשה הפיזית שלי היתה נוראית (כאבים בחזה והכל). את הפנדלים כמובן לא ראיתי-אני לא מסוגל לעמוד במראה של הפועל בועטת פנדלים במגרש. אז אני אולי בעם עדיין מושקע יותר מדי רגשית בקבוצה? כנראה שכן.
והעניין הוא שנמאס לי. אני לא רוצה ששי אבוטבול וליאור אסולין יקבעו לי את מצב הרוח. אני לא רוצה להתעצבן מעידן סרור. אני רוצה להנות ממשחק. ובייסבול זה הפתרון. בדיוק בגלל הקטע של הורנבי.
בבייסבול אי אפשר לבכות על הפסד כי כבר למחרת משחקים עוד פעם (לרוב נגד אותה קבוצה). בבייסבול גם הקבוצה שעושה עונה מצוינת מפסידה 60 פעם בעונה (נושא ההצטיינות במשחק שבו חובט טוב כושל 7 מ10 פעמים הוא משוה מעניין בפני עצמו), ותמיד יש את שנה הבאה.
כן כששואלים אותי תמיד מה הקטע שלי עם בייסבול (ומי שקצת מכיר אותי שואל כי זה לא נורמלי להשאר ער ב3 בלילה בשביל לראות משחקים של הקאבס) אז אני זורק את סט התירוצים הרגיל של : "אתם לא מביים את המשחק", ו"גם אני נכנסתי אליו רק אחרי שהייתי באצטדיון". אז התירוצים נכונים, ובאמת לראות משחק תוך כדי דחיפה בלתי פוסקת של בירות ונקניקיות באצטדיון זו אחת החוויות הכיפיות. אבל הסיבה העיקרית שאני כל כך אוהב את המשחק היא העובדה שבניגוד להפועל הוא שפוי. וכרגע זה מה שאני צריך בחיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה