אחד השירים האהובים עלי של בוקובסקי נקרא "שיר לכלבים אבודים". הוא מספר בו בדרכו הייחודית על העובדה המדהימה שאותם רגעים קצרים של אושר צרוף וחמקמק, אותם רגשות טובים, מגיעים תמיד בזמנים הכי משונים.
כבר לפני כמה שנים הבנתי שבאבחנות על החיים(בעיקר אם אתה לא הכי מאושר ומנסה להיות שיכור) אין על בוקובסקי. אבל השבוע שוב חזרתי לשיר לשיר הזה והבנתי בפעם המי יודע כמה שהוא פשוט נכון.
השבוע היה שבוע שכנראה תחת כל פרמטר אובייקטיבי צריך להחשב כשבוע מסריח. הוא התחיל עם קבלת ציונים גרועים מ3 מבחנים (אני מפחד להיכנס לאתר האוניברסיטה כדי לבדוק אם הגיע הציון האחרון). המשיך עם חוסר אנרגיה כללית, חוסר יכולת להרדם, וחוסר יכולת לקום בבוקר מהמיטה לפני הצהריים עד שהבחנתי את עצמי כחולה במחלת היאפים(איזה כיף לשמוע ללמוד בפקולטה לרפואה, אפשר למצוא על עצמך סימפטומים לכל מחלה אפשרית). המשיך בליל שלישי מסוייט שבו הבנתי שאני עדיין לא מספיק מבוגר בשביל לא להגיע למצב של התמוטטות עצבים בגלל הפועל, ונגמר בסופ"ש מהורהר שבו הגעתי למסקנה המטרידה שגם חצי שנה אחרי לא התגברתי על מאיה עדיין.
כן השבוע נגמר, אבל עכשיו שבת בלילה ואני כל כך מבואס שאפילו אין לי כח לשתות בשביל הדכאון(זה בחיים לא היה קורה לבוקובסקי), והסיבוב הלילי ברחובות הריקים שהתארך אפילו עד פאתי יפו רק הביא אותי למצב שבו אני מתחיל לתהות על הקיום- וזה , במקרה שלי, אף פעם לא נגמר טוב.
אבל אז התיישבתי מול המחשב ומולי הופיעה התמונה הזאת. אין מה להגיד הרגעים הקטנים של האושר מגיעים שאתה לא מוכן אליהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה